דילוג לתוכן

מגזין החיים הטובים / גיליון מס' 1

חזרה

"אני כל הזמן נמצא על במה"

אלכס אנסקי בן 74, אבל השחקן ואיש הרדיו - המזוהה גם מהפרסומות של "בית בכפר" - לא מתכוון לעצור. עם תוכנית רדיו ושתי הצגות בתהליך עבודה, הוא מספר מה מרגש אותו, מה מרגיז אותו בדור הצעיר ומה הפחד הכי גדול של אנשי הבמה. ראיון

מאת: איוי לרר | צילום: ג'ואי כהן

 

על מה אתה עובד בימים אלה?

"כרגיל, על כמה וכמה פרויקטים בו זמנית, בעיקר בתחום התיאטרון והמשחק. הראשון הוא ניסיון של קבוצה מעניינת מאוד, צעירה ונלהבת, להעלות מחזה קלאסי מן הספרות של המאה ה-20 - 'מסע ארוך אל תוך הלילה' מאת יוג'ין אוניל. אני משחק את טיירון - אחד מהתפקידים שעוד לא נולד שחקן שיאמר 'אני לא רוצה לשחק את זה'.
"המחזה שייך לעולם המחזאות שבו הצגות נמשכו שעתיים ושלוש. בתקופה ההיא לקהל היתה סבלנות, אך התקופה הזו כנראה חזרה לבלי שוב. הטלוויזיה שינתה את ההרגלים שלנו וגם את יכולת ההקשבה והסבלנות של הקהל. יכול להיות שבקרוב אנשים יוכלו להיכנס עם שלט לאולם התיאטרון ובלחיצה לעבור תוך כדי הצגה להצגה אחרת. זה שיש קבוצה שמעוניינת להתמודד עם הקושי הזה מעורר בי תקווה.

"בפרויקט נוסף חברתי לשני שחקנים מצוינים ואהובים - רבקה מיכאלי ואלברט כהן, ולשחקן צעיר בשם סער. אנחנו כעת בשלב החזרות לקומדיה מבריקה ושנונה ביותר שתעלה בתיאטרון הספרייה של בית צבי.
"ההצגה הזאת יכולה לעניין מאוד אנשים מבוגרים, שכן היא מספרת על זוג שנשוי הרבה שנים, כשלפתע האישה מפתחת געגועים עמוקים ותשוקה לבעלה הראשון. היא משכנעת את בעלה הנוכחי שקודמו יעבור לגור איתם. החיים של שלושתם הופכים למערבולת אחת גדולה שהיא גם מצחיקה וגם אמיתית וגם מופרכת לחלוטין.

"את הפרויקטים האלה אני עושה בנוסף לתוכנית השבועית 'פתוח בשבת', שמשודרת בגלי צה"ל בשידור חי בימי שבת ב- 11:00כבר שלוש שנים. התוכנית מבטאת את המחויבות שלי לאקטואליה, למה שקורה סביבנו, ומבקשת לענות על הצורך של אנשים לדעת מה יהיה מחר ומחרתיים. בתוכנית אני מציג מעין מאמרי דעה שאותם אני מחבר בעקבות שיחות עם אנשים שלמדתי להכיר במהלך השנים".

איפה אתה מרגיש בבית - על הבמה, מול המצלמה או מאחורי המיקרופון?

"התשובה לשאלה הזאת יכולה להשתנות בהתאם לרגע, אבל כנראה שאני כל הזמן נמצא על במה. גם מיקרופון ואולפן רדיו או מצלמת טלוויזיה הם במה. גם כתיבה או עשיית פרסומות - כמו זו שעשיתי ל"בית בכפר", למשל - הן הבסיס הכלכלי שמאפשר לי את כל השאר, זוהי במה משום שאתה מתעסק בקהל, ואותו אתה מנסה לפענח. אתה צריך להיות אדם שאנשים ייטו אוזן למה שהוא אומר. זאת אחת ההתמחויות במקצוע הזה של איש במה. למעשה, גם חיי הפרטיים היו תמיד סוג של עמידה על הבמה. הקהל תמיד קיים".

 

מה מאפיין את אנשי הבמה?

"שחקנים עסוקים ברדיפה בלתי פוסקת אחר אהבה והערצה של הקהל. גם אם זה מפתיע, שחקנים, סופרים, מוזיקאים וציירים הם אנשים חסרי ביטחון. גם אם הוא מפגין ביטחון עצמי מופרז, צריך לזכור שהאיש על הבמה הוא ביסודו חסר ביטחון. הוא כל הזמן עומד במבחן, נתון לביקורת וסובל מחרדה מפני אי ההצלחה או אי הקבלה שלו על ידי הקהל. "זה מה שבולט בחיים המקצועיים - וגם בחיים הפרטיים שלנו. חלקנו אפילו ביישנים - כשתרצה לחטט בנו פנימה, גם שם נעטה דמות ונבחר דמות להציג. כאיש במה או איש ציבור אתה גם שוקל את דבריך, גם בוחר את המילים וגם מחשב מראש את התוצאה של מה שאתה עושה - כל זה כטבע שני. כשמנסים לענות על השאלה 'מי אתה בעצם? מה הגרעין שלך, מה הדנ"א שלך', מגלים ששחקן הוא בעצם אדם די חלול".

 

מה מבדיל בין הדור שלך לבין הדור הצעיר?

"השיח הגדול היום הוא על ההבדלים בין כל אדם שהיה צעיר בששת הימים, למשל, לבין ילדיו ונכדיו. נדמה שלא היו פערים כל כך עמוקים בין הדורות כמו בתקופתנו. בעיקר בגלל הטכנולוגיה שתופסת מקום כל כך מרכזי ומקצרת מרחקים וזמן לאפס. אנחנו יכולים לדבר עם ידיד שעושה את דרכו לסין במטוס או נמצא באנטרקטיקה. אבדה המשמעות של זמן ומרחק וזאת מהפכה גדולה. אנשים בני 50-60 ומעלה מתקשים להסתגל לדבר הזה. גם היום, כל שיחה עם הבת שלי שנמצאת בבית קפה בפריז, מעוררת בי קודם כל השתאות על עצם השיחה.

"האנשים הצעירים שרואים אותנו היום מסתכלים עלינו בהערכה עצומה על הידע ועל התובנות שלנו, אבל באותה עת אנחנו מוזרים ורחוקים בעיניהם. אין להם את יכולת ההקשבה שהיתה לנו בגילם. הם מומחים גדולים בתמצות, בהשטחה וברידוד הנושא. הם ויתרו על הצורך לשנן וללמוד כי המידע זמין להם במהירות הבזק. יש הבדלים גם ביחסי הכבוד.

"יש לי זכות גדולה שאני כל החיים עובד עם אנשים צעירים ומוכשרים להפליא בגלי צה"ל. אני רואה את השינויים מדור לדור, עם כל קבוצה חדשה שמגיעה אני שם לב שמצד אחד יש להם מיומנות יוצאת מן הכלל בהשגת מידע. מצד שני, כושר הקשבה וביטוי מאוד דלילים. לשיטתם, דבר שאתה לא יכול להגיד ב-60 שניות - מוטב שלא תגיד אותו".

 

מה מעורר בך נוסטלגיה? למי ולְמה אתה מתגעגע?

"אני זוכר את מה שהיה, אוהב את מה שהיה, אבל חד משמעית אני לא מתגעגע לשום דבר. הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו זה לאנשים שהיו חלק גדול מחיי ונעלמו, וחסרים לי. אני מתגעגע מאוד לפרופ' מיכאל הרסגור. עבדנו יותר מ-25 שנה יחד. לא היה יום שלא הייתי מדבר איתו. אני תמיד מזכיר אותו באהבה גדולה, והוא האיש שאמר לי להיות מי שאני כי שאר המקומות תפוסים".

 

מה משמח אותך בימים אלה? מה מרגיע? מה מרגיז?

"מה משמח? פגישה עם בן אדם שלא הכרתי, ספר שגילה לי דברים חדשים, רעיון מקורי, מוזיקה שלא שמעתי, כישרון חדש על הבמה. ככל שהשנים עוברות ובניגוד למה שחשבתי, שאני כבר מכיר הכל, אני מגלה שהתעלומות והתגליות רק מתרבות. "דברים שמרגיעים אותי הם הבית, הנוחות של הבית וזמן פנוי. אני מאוד אוהב את ההפסקות בעבודה. קשה לא לעשות שום דבר וקשה שבעתיים למי שכל הזמן עושה. מי שעבודתו היא לעשות שום דבר - זה סבל. כאשר אין מה לעשות, והמחויבות הולכת ופוחתת - אז זה מרגיז, כי יש תחושה של בזבוז".

 

מה מייחד את התרבות העברית ואת עולם התקשורת הישראלי?

"ישראל היא כור מבעבע של יצירה תרבותית. יש מגוון תרבויות שאין בשום מקום אחר בעולם, והן נפגשות ומתכתשות בלי סוף. התוצאה היא חיים יצירתיים, מרתקים, מעניינים ויוצאים מן הכלל. אני שופט את זה על פי שיחות עם אנשים שמגיעים לכאן. אי אפשר להשתעמם אפילו לשעה.

"אני מרגיש שהחיים שלנו בישראל זה המתת הגדולה ביותר שיש. למרות שנדמה לעתים שזה המקום הכי תקוע בעולם מבחינת דחיית רעיונות חדשים, אבל במציאות יש פה שפע, ססגוניות, שוני והתחדשות בלתי פוסקת".

סימנייה