דילוג לתוכן

מגזין החיים הטובים / גיליון מס' 1

חזרה

נפגשנו כך (והצטלמנו מחדש)

הן היו חברות טובות בשנות נעוריהן, ובמהלך השנים הקשר נותק. יום אחד, במעלית של "בית בכפר ", שמעה רינה קול מוכר. "את אסתר ויסר? ", שאלה, וכך נפגשו השתיים מחדש אחרי שנים רבות כדיירות בבית בכפר

צילום: אמיר יהל, איפור ושיער: ליאור גרין

"אתי )ויסר) סיטרואן ורינה )קירר) ברושי נפגשו בילדותן בקבוצת השחייה של הפועל בבריכת גלי גיל ברמת גן, והפעילות הספורטיבית המשותפת הובילה לחברות טובה. "היינו נפגשות, מטיילות ונוסעות יחד לתחרויות ", נזכרת רינה. "בשבתות היינו נפגשות ברמת גן ונוסעות לטייל באופניים. בדרך לבית ליד הצטלמנו ".

 

מים שקטים חודרים עמוק

 

אתי, שנולדה באמסטרדם בשנת 1933 והגיעה ארצה בגיל ארבע, למדה לשחות בבריכת השקיה - בריכה עשויה בטון, שעם מימיה היו משקים את הפרדסים. "אמא שלי זרקה אותי למים, החזיקה בידה מלמעלה חבל ואמרה לי לתפוס אותו, וכך לימדתי את עצמי לשחות והגעתי אל הצד השני של הבריכה ", היא נזכרת. 
גם רינה, שנולדה בגרמניה בשנת 1931 והגיעה לארץ בגיל שבע, למדה לשחות בדרך דומה. "הייתי קושרת את עצמי בחבל שהשתלשל מצינור למעלה וכך למדתי לשחות ".

 

רבות הדרכים

בגיל 15 הכירה אתי את בוב, בעלה. הוא היה חייל מתנדב, הולנדי, טייס יהודי ברויאל אייר פורס, שלקח חלק בהפצצות על גרמניה במלחמת העולם השנייה. מעט לפני קום המדינה פנו אליו בבקשה לסייע בהקמת חיל האוויר. לפני מלחמת השחרור בוב היה טס מצ'כיה לישראל עם מטוסים ונשק. בפראג הוא פגש רופא יהודי שדאג לסדר את חוזיקניית הנשק. "אתה הולנדי, נכון?", שאל אותו הרופא. "אז כשתגיע לתל אביב תמסור ד"ש ממני למר ויסר, ותאמר לו שאני עדיין חי". בוב ביצע את השליחות, מסר למר ויסר ד"ש מאדון פולק, והוזמן לארוחת ערב. בארוחת הערב הוא פגש את אתי, ומאז הם לא נפרדו. רינה זוכרת שבוב היה מסיע אותן לתחרויות השחייה.

אתי ורינה עם נבחרת השחייה

 

בוב פיתח קריירה חובקת עולם - הוא היה מנהל

תחנה של אל על, ונדד עם אתי ושני בניהם ברחבי העולם. הילדים נאלצו בכל פעם לנתק קשרים וללמוד שפה חדשה, להתרגל למאכלים חדשים, לחברים חדשים, ואתי היתה שם עבורם לגשר על הנתק ועל השינויים.

רינה עבדה בעבודות שונות, בתחומים שונים, וגם בעסק המשפחתי שהקים יהודה בעלה. במקביל היתה פעילה לצד בעלה כמתנדבת בחברה להגנת הטבע, והביאה לעולם ארבעה ילדים.

 

אולי עוד קיץ אנחנו ניפגש

אתי נסעה בעולם, רינה השתקעה בפתח תקווה, והקשר ביניהן נותק לחלוטין. שתיהן המשיכו לשחות שנים ארוכות אחר כך. אתי הפסיקה בגלל בעיה בכתף לפני שנתיים, רינה עדיין שוחה.

לבית בכפר הגיעו אתי ובוב עם קבוצת הראשונים ב1996-, כשאתי היתה אז צעירונת בת 63. רינה הגיעה לפני שש שנים בעקבות ניתוח ברגל שהקשה עליה את התפקוד היומיומי בבית. יום אחד, במעלית, שמעה רינה קול מוכר. "את אסתר ויסר? ", שאלה, וכך נפגשו השתיים מחדש, העלו זיכרונות, פתחו את האלבום עם התמונות המשותפות של שתיהן.

בתמונה שצולמה במקור: אתי )בת16 ) ורינה )בת 18(, יושבות לנוח בצד הכביש ליד בית לִיד, 1949. הבגדים שנראים כיום כמיטב האופנה היו בדיוק מה שלבשו אז - חולצה מכופתרת ומגוהצת, מכנסיים קצרים עם גומי. הן לא זוכרות מי צילם אותן, אבל המצלמה היתה ללא ספק של אתי.

התמונה העדכנית צולמה לפני שבועות אחדים, לא רחוק מהמקום שבו צולמה התמונה הקודמת. שתיהן התבוננו בצילום הקודם, חשבו לרגע על השנים שעברו מאז, ואמרו מכל הלב: "זה עבר כל כך מהר! ". "אנחנו לא מתגעגעות לכלום ", הן מוסיפות. "לא הייתי רוצה לחזור היום לעבר, אני שבעה מכל המקומות, האירועים, המאכלים שראיתי וניסיתי ", מסכמת אתי.

ואם תסתכלו עליהן בתמונות תראו שאלה רק השנים שחלפו - אבל המבט אותו מבט, החיוך אותו חיוך, והאופטימיות, שמחת החיים והאנרגיות הטובות מלוות אותן מאז ועד היום. והשנים? הן עשו להן רק טוב.

מתמסרות למצלמה בצילומי שחזור התמונה

 

 

 

 

סימנייה